נעים להכיר


נעים להכיר
הרבה בושה ישבה שם.
התחבאה בין המילים, נדחסה בין מחברות שהוחבאו במגירה.
כתבתי והתביישתי לְהַרְאוֹת. התביישתי לְהֵירָאוֹת.
רק כשרקדתי הרגשתי שאני יכולה לספר לעולם משהו עליי.

הכתיבה תמיד היתה ערוץ ישיר פנימה.
הייתי בת 10 כשכתבתי על ההתאהבות הראשונה, בת 12 כשכתבתי על בדידות אחרי פרידה מחברה, נערה מתבגרת בגוף משתנה כשכתבתי לראשונה תשוקה. אז לא ידעתי לקרוא לה ככה. המילים מילאו מחברות והסתרתי אותן היטב, עדיין לא מבינה שככה אני מסתירה את עצמי.
עד שבאה אהבה טובה והסכמתי.
הסכמתי לו לראות אותי. לא יכולתי אחרת.
הוא היה הראשון שקרא שיר פה, שיר שם. אליו גם נכתב השיר ההוא בהודו, שנפל לגנגס, נעלם וסימן סופה של תקופה.

להיות בתנועה
במקביל, במשך כל הזמן הזה, לא הפסקתי לזוז. מכיתה ג' רקדתי, אחר כך, בהודו, הגיעה לחיי היוגה לביקור קצר וגם התנועה החופשית.
התנועה עשתה לי טוב, יד ביד עברנו תהליכים עמוקים, אך עדיין הרגשתי שאני מחפשת את התרגול שיהיה הבית שלי.

כשחזרנו מהודו התחילו "החיים האמיתיים" - לימודים, עבודה, אימהות.
את הכתיבה זנחתי. עד שלא יכולתי יותר. זו קלישאה אבל זו גם האמת.
בלי לדעת מה בדיוק אני מחפשת הגעתי ללימודי "התמקדות בתנועה" שפתחו לי מחדש את הלב.
מצאתי דרך לגשר בין העולם בפנים לזה בחוץ. הכתיבה קלחה ממני שוב, כאילו רק חיכתה לי שאחזור אליה.

הרבה גלים הכו בחופי מאז.
תקופות של יצירה ותקופות של קפאון.
כל תקופה כזו - קליפה. כל תקופה כזו - הסכמה.
זו המתנה שנותנות לי הכתיבה והתנועה, מקלפות אותי לאט ובעדינות מהקליפה.

ומה מאז?
בשנים האחרונות אני עוסקת בכתיבת שירה, הנחיית סדנאות כתיבה אינטואיטיבית ויצירתית ובכתיבת תוכן
וגם שוקדת על ספר השירים הראשון שלי.
גיליתי כמה פליאה ויראה (אלוהית כמעט, בחיי!) אני מתמלאת לנוכח תהליכי יצירה, שלי ושל אחרים.

והתנועה? היא נוכחת מתמיד. מצאתי מורה ובית בחיקה של אומנות התנועה קיטאידו.
התנועה הזו לימדה אותי שיש שמיים, יש גם אדמה וביניהם אני יכולה לנוע זקופה ובטוחה.
אפשר לקרוא עוד על הקיטאידו כאן ולהצטרף אלי.

מלבד זאת, אני חיה במושב מי עמי עם אורי, אמיר, איילה ושירה, אוהבת לאלתר מתכונים במטבח וללכת יחפה.