התנועה - שער או ידית?


02 Dec

התנועה - שער או ידית?

בסופו של יום, ככל שאני מעמיקה בתנועה, אני מגלה שבעצם היא שער. ואולי אף יותר מכך - היא הידית, חלק קטן אך חיוני כל כך, 

שבלעדיו השער לא יפתח. יש הרבה שערים ועוד יותר הרבה ידיות. 

כתיבה היא ידית.

קול הוא ידית.

מדיטציה היא ידית.

זוגיות היא ידית.

הורות היא ידית.

מיניות היא ידית.

גוף הוא ידית.

מילים הן ידית.

מצוות הן ידית.

נניע כל ידית כזאת ויפתח בפנינו חרך קטן אל משהו מעבר לעצמנו.  


קצת חמלה לא הרגה עוד אף אחד

אין במילים האלה בשביל לזלזל בכל אחד מהכלים המופלאים הללו. להפך, אני חושבת שזו אחת ההבנות האנושיות והחומלות ביותר 

שהיו לי לגבי עצמי. אני, באנושיותי הפשוטה והענווה, זקוקה לידית. אני זקוקה לחומר, לדבר מה מוחשי שההבנה שלי יכולה לתפוס כרגע, 

כדי לצאת לדרך. אני, באנושיותי הפשוטה והענווה, לפעמים בכלל לא יודעת שכעת אני אוחזת בידית ושעוד רגע ייפתח השער. אני רק 

נעה, כותבת, מתעלסת או שרה, מודטת או מכינה ארוחת ערב וזה לא משנה בכלל. לא תמיד אני צריכה או יכולה לדעת מראש. 

כל מה שאני יכולה ורוצה לעשות הוא להאמין. 

להאמין שכשאני כותבת אני עושה את הדבר הכי אינטימי שיש, והכי גדול ומלא שקיים.

להאמין שכשאני נעה אני מזיזה את איברי גופי המוגבל וגם את הרוח כולה.  

להאמין שפעולות היומיום הכי פשוטות, בביתי פנימה, באימהותי הפרטית, יכולות לשנות סדרי עולם. 


קסם עלי אדמות

ככה הפשוט והנשגב מתקיימים יחד בתוכנו. 

ככה אפשרי לנו לחוות אותם כאן על האדמה היחסית והגשמית הזאת. 

ככה הזמנים מתערבבים תמידית וכל רגע הוא גם תחילת המסע, גם שיאו וגם סופו. 

קסם.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.