בשבחי הבהייה


08 Sep
אח... ספטמבר, ספטמבר
נכון זה מרגיש שכל הקיץ הזה, וכל החופש זה, היו בילט-אפ אחד גדול לספטמבר? 
השנה, באופן יוצא דופן אצלנו, גם אנחנו נרעדנו והתרגשנו לקראת ספטמבר. אחרי כמה שנים של חינוך ביתי, בהן בילינו את פתיחת השנה בחוף הים, החלטנו לשלוח את הילדים למסגרות. עם זאת, עם כל ההתרגשות, אני חייבת להתוודות ולומר שהשינוי הזה לא קל לי. כן, אני מודה בפה מלא שאני מהאמהות האלה שמתקשות לשחרר, שצמאות לאוויר ומתות שיום אחד הן כבר יוכלו לשתות קפה בלי שאיזה ילד יטפס עליהן אבל ממש מתקשות לשחרר. 
פרדוקס, אני יודעת. איטס דה סטורי אוף מיי לייף. 

השבוע הראשון של ספטמבר היה שבוע גדוש ומציף, של התחלות חדשות ופרידות, של הרבה בלבול וגם קצת לחץ. שבוע של התעוררות מוקדם מהרגיל, של הכנת סנדוויצ'ים וארגון התיקים, של סידורי הסעות ומי אוסף את מי ומתי. שבוע מלא. מתפקע.
גם הגוף שלי הרגיש שהוא עומד להתפקע. הכל געש בפנים ולא מצא מנוחה, אז ברגע שהיה לי מעט שקט וזמן לבד התייבשתי וניסיתי לכתוב. האמת? שוב היה לי קשה. כמה רגשות צפו ועלו בבת אחת, כמה מחשבות ודאגות ורצונות! וואו! 
הפעם, בניגוד להרגלי, לא יצאתי למסע של כתיבה אינטואיטיבית. של התמסרות לתנועת הכתיבה ומה שיצא יצא. הפעם אני רוצה לספר, ואולי על הדרך להמליץ, על דרך נוספת, לעבד רגשות בכתיבה.

על אמונה או בשבחי הבהייה
כן, כן. זה לגמרי כמו שזה נשמע. פשוט לשבת, לנשום עמוק כמה פעמים, ולבהות בדף הריק (או במסך המחשב, אם תרצו). 
אנחנו חיים בעולם מוכוון מטרה, מוכוון עשייה, מוכוון תוצאה. עולם של סיפוק מיידי. 
לשבת, לנשום, לבהות, ולתת למילים שיתגלו בזמנן, זה לא דבר שאנחנו מורגלות בו כל כך. 
נכון, להתמסרות לתנועה יש את היתרונות והאיכויות שלה. אני מגלה זאת שוב ושוב בתוך אימוני הקיטאידו. אך לצידה יש את השקט. את השהייה עם כל מה שיש וכל מה שאין. את אפשרות הנשימה וההתבוננות הפשוטה. 
אני חושבת שתרגול כזה, של בהייה ושהייה, הוא בעצם תרגול של אמונה. אמונה ברגע. אמונה בעצמנו. אמונה במילים הנכונות שיגיעו. אמונה בחיבור. וזה תרגול שאני מאמינה שיכול לעשות פלאים לכל מי שרוצה ואוהבת לכתוב. 

אז מה לעשות, בתכל'ס 

עצרו רגע. 

קחו כמה שאיפות טובות של אוויר פנימה ובשאיפה תנו לאוויר לצאת בבת אחת ואיתו לאנחה שמתחבאת שם כבר זמן מה. כן, כן, בפולניות כזו או בעונג, מה שאנחה מעוררת אצלכם. אם הכתפיים רוצות להצטרף זה יופי, תנו להן להשמט ולהשתחרר מטה בכל נשיפה.

שבו מול הדף הריק והמשיכו לנשום. יעלו כאן המון דברים - מחשבות, התנגדויות, שעמום, רצון להתחיל תנועה או אולי רק תחושה עמומה שתסתובב בתוך הבטן. לרוב נדמה לנו שבהייה משמעה ריק אבל תופתעו לגלות כמה אנחנו מלאים וכמה מתגלה רק כשעוצרים לרגע בשקט. בכל מקרה, להכל יש מקום. בהכל אפשר להתבונן בלי שיפוטיות ובלי תגובתיות מיידית. 

הקשיבו לרגע, לאימפולס. אחרי כמה רגעי בהייה, שאולי ירגישו ארוכים כמו הנצח, ואחרי שנשמתם והתבוננתם בדברים שעלו בכם, יגיע איזשהו רגע קטן שבו תחושה או מחשבה שיש לכם תבקש מכם קצת יותר תשומת לב. זהו רגע קטן וממש לא דרמטי אבל משהו ירגיש בו נכון. אצלי התחושה שקיימת ברגע הזה היא שהצלחתי לנחות. אחרי שעברתי את סערת המחשבות והתחושות הראשונית אני נוחתת ופתאום ברור לי מאיפה אני צריכה להתחיל את מהלך הכתיבה. לא בהכרח יהיה ברור היעד הסופי, או התוכן במלואו, האמירה או המסר, אבל נקודת ההתחלה מתגלה. יש בה מעין תחושה מורגשת של "אהה" כזה... 

הניחו את העט על הדף ולכו בעקבות האימפולס. הפכו לחוקרים שמתים כבר לגלות לאן קצה החוט הזה מוביל אותם. 

תהנו, ואם תרצו לספר לי איך היה לכם אתם מוזמנים לכתוב כאן בתגובות. 



הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.